במדינת ישראל ישנם קונפליקטים סביבתיים רבים בין בני האדם לציפורים. מדינת ישראל מהווה מוקד עולמי מרכזי למינים רבים של ציפורים- היא מהווה ציר נדידת ציפורים עיקרי. כחצי מיליארד ציפורים נודדות חולפות דרכנו פעמיים בשנה- בסתיו ובאביב, מאירופה וממערב אסיה לאפריקה וחזרה. זהו שיא עולמי בכל קנה מידה וזאת בנוסף למיליוני ציפורים מקומיות, מקייצות וחורפות. כמו כן, יש גידול עצום במינים המיובאים לישראל למטרות שונות.
ישראל היא אחת המדינות העשירות בציפורים לכל קילומטר רבוע (מויאל, 2009; לשם וקינן, 2009). לפי Shirihai (1996) נצפו בה 511 מינים שונים של ציפורים השוהות כאן בעונות השנה השונות, על פני שטח של כ-28,000 קמ"ר.
כל אלו יוצרים תופעת טבע ייחודית בישראל שכנראה אין שנייה לה בעולם (מויאל, 2009).
אך, מצב זה מהווה במקרים רבים גם מכשול- הציפורים הרבות מסבות נזקים כבדים הן לאדם והן לסביבה. מטעי פרי, בריכות דגים ושדות מזרע מושכים רבבות של ציפורים רעבות בייחוד בתקופות הנדידה, אשר זקוקות לתדלוק ולחידוש מצבורי האנרגיה להמשך מסעם (מויאל, 2009).

שינוי יעוד שטחים טבעיים ועיבודם החל עוד בתקופת האבן המאוחרת (התקופה הנאוליטית, לפני כ- 10,000 שנה). לפיכך, הפכו יותר ויותר שטחים טבעיים, עם הזמן ובאופן הדרגתי, לאזורים טבעיים למחצה. תגובת מיני חיות הבר לשינוי זה כללה הצטמצמות באזורים מבודדים או הסתגלות לשינויים ואף פיתוח תלות בעיבוד החקלאי (Pain & Pienkowski, 1997). בעשרות השנים האחרונות העימות והחיכוך הדו-כיווני בין בני האדם לציפורים נמצא במגמת עלייה חדה בשל גידול אוכלוסיית האדם, האצה בהתפתחות הטכנולוגית, כיבוש שטחי המחיה של הציפורים כתוצאה מפיתוח אורבני, הפרעות באזורי הקינון, ציד נרחב, שוד ביצים וגוזלים, ייבוש ביצות והפיכתן לבריכות דגים או לשטחים חקלאיים, פיתוח תעשייה וחקלאות על חשבון השטחים הטבעיים, שימוש ברעלים, התחשמלות, שחרור לטבע של מינים של ציפורי כלוב זרות שהתרבו והפכו למינים פולשים ועוד (מויאל, 2009; 1979 Newton).

בישראל, יישובים קטנים, בינוניים ובסיסי צבא רבים מייצרים אשפה בכמויות הולכות וגדלות ומשאירים אותה לא מטופלת (אוסטרובסקי, קוצר וגרפינקל, 2009). גורמים אלו שינו לבלי היכר את האקוסיסטמה ב-60 השנים האחרונות בישראל וכללי המשחק השתנו. עקב כל ההפרעות והרס בתי הגידול, הציפורים הנודדות, המזדמנות והיציבות אשר מחפשות מזון, מקומות קינון ולינה במקומות אחרים, גורמות נזקים כבדים לחקלאים. מינים אגרסיביים או אופורטוניסטים התפשטו, לרבות כאלה שמזיקים לאדם ולחקלאות, אל מול מינים רבים אחרים שהתמעטו או נכחדו (מויאל, 2009; Nathan, Safriel & Shirihai, 1996). מבין 206 מיני העופות המקננים בישראל, 84 מינים הראו ירידה באוכלוסייתן, מתוכם, 45 מינים נתונים כיום בסכנת הכחדה עולמית כאשר 18 מהם מוגדרים בסכנת הכחדה חמורה על ידי אירגוני שמירת טבע,(Birdlife International, IUCN)  בהשוואה ל- 39 מינים בשנת 2002. בין 2002 ל- 2008 הוחמר מצבם של 21 מינים (המשרד להגנת הסביבה, 2016; Yom-Tov, Hatzofe & Geffen, 2012). נתונים אלו ונתונים נוספים לגבי הכחדת ציפורים ברחבי העולם (כפי שיפורטו בסעיף 2.5) הובילו להתעוררות גוברת ולמודעות עמוקה יותר למצבן המתדרדר ומספרן ההולך ופוחת של הציפורים בעולם ובעקבות כך לפיתוח תכניות פעולה ואמנות הקוראות למדינות להירתם למגוון פעולות לשימור העופות.

במדינת ישראל, בעקבות מיקומה, שיקולים של שמירה על בעלי הכנף מקבלים משנה חשיבות. יחד עם זאת, למרות שישראל נחשבת לאחת המובילות בארצות המערב ו"אי בודד" במזרח הים התיכון בכל הקשור לקידום פתרונות של קונפליקטים בין העופות לאדם, תוך צמצום העימות למינימום אפשרי, היא קטנה ומוגבלת אל מול צורכי הביטחון, הבנייה והכלכלה הגדלים כל העת. מכאן שהקונפליקטים הם רבים ובלתי נמנעים והרשויות לבדן לא מצליחות וכנראה שגם לא יצליחו לפתור אותם מבלי שהציבור ייקח על עצמו אחריות של שותפות לפעול בנמרצות כדי לשמור על סביבה מאוזנת ובריאה. יש לפעול בעיקר בנוגע לציפורים המזיקות לחקלאות, למדגה ולמתקניו של האדם, אך עם זאת יש למנוע ככל האפשר פגיעה במתארחים שלנו שלא יודעים גבולות ושרידותם חיונית בכל נישה אקולוגית. חלק מדרכי ההתמודדות כבר מיושמות בחלק מהתחומים, בהצלחה חלקית אצל מינים ספורים (מויאל, 2009).

הצגת הקונפליקטים בין החקלאים לציפורים והניסיונות לפתרונם
התמעטות בתי הגידול הטבעיים מחד והתווספות שטחים חקלאיים שופעי מזון זמין מאידך, הביאו לכך שיותר ויותר שטחים חקלאיים משמשים לציפורים כשטחים לחניית ביניים(Roosting Sites)  וכאזורי מנוחה למיליוני ציפורים נודדות וחורפות. היקף השטחים החקלאיים בישראל, על פי הנתונים הרשמיים של משרד החקלאות, עומד על כ- 5.5 מיליון דונם, המהווים כמחצית מהשטחים הפתוחים בישראל. רוב השטחים החקלאיים בישראל, כ- 1.4 מיליון דונם, הם שטחים מעובדים. היתר, כ-4.1 מיליון דונם, הם שטחי מרעה (Sheskin & Regev, 2001).

הציפורים הנודדות, כמו גם המקומיות, מחפשות את מזונן יותר ויותר בבריכות הדגים, בשדות ובמטעים וגורמות לנזק רב לחקלאים כגון: אכילה ופגיעה בפירות, בירקות, בזרעים ובגידולים שונים בשדות פתוחים, במטעים, בכרמים, פגיעה בגוף העץ (בקליפה, בענפים, בשורשים, בפריחה), עקירה ורמיסת צמחים, הפיכת קרקע, פגיעה בבתי רשת, בחממות, ביריעות ניילון, בצינורות השקיה, מעבירות פטריות לגידולים מהלשלשת שלהן וזרעים לא מעוקלים אשר נמצאים בלשלשותיהן נובטים בשטחים המעובדים כיבול פגום ועל החקלאים לעקור אותם. מעובדים באזורים מדבריים, נפגעים באופן מוגבר יחסית, על-ידי הציפורים הנודדות, מאחר והם מפצים על הסביבה הדלה יחסית במקורות מזון (לשם, אלון, אנג'ל וחקלאי, 2009; א. פרום, קומוניקציה אישית, 24 במאי, 2016).

לדוגמא, הדררות, שהן מין פולש, פוגעות במקשות אבטיחים וגידולי חמניות. אחדים מהפתרונות שהוצעו על ידי חוקרים כדי למנוע את נזקיהם, מלבד לכידתם באמצעים שונים, הם פיזור גרעיני חמניות בעמדות ההתקהלות שלהם או נטיעת חמניות בעלות ערך כלכלי דל בעמדות הנ"ל. דבר זה ימנע מהם לבזבז אנרגיה מיותרת בניסיון להגיע לגידולי החמניות. במקביל, מנסים לצמצם את אוכלוסיותיהם באמצעים שונים כמו לכידה, איסוף ביציהם והפחדתם באמצעים שונים. במקומות שנזקי המינים הפולשים מוכחים, המדיניות של רשות הטבע והגנים היא לתת היתרי ציד (מויאל, 2009). החוק בישראל קובע: ציד ולכידה של חיות בר היא פעולה המותרת בישראל רק לפקחי רשות הטבע והגנים, או למי שהוסמך לכך בכתב על ידי רשות הטבע והגנים. מנהל חטיבת המדע ברשות הטבע והגנים, ד"ר שקדי, אומר כי: "ההנחיות לפקחים הן להציע פתרונות לחקלאים שאחד מהם הוא היתר ירי, אבל לא נאפשר זאת בכל מקום ובכל מקרה. הסיבה העיקרית למתן האישורים היא מניעת נזקים של חיות בר לחקלאות שאליה מחויבת הרשות על פי חוק. יש לנו חשש שאם אנחנו לא ננקוט פעולה, יהיו אחרים שיעשו כן באופן בלתי חוקי ויגרמו לנזקים אקולוגיים חמורים. דוגמא קיימת לכך היא שימוש של חקלאים ברעל נגד חיות בר- דבר שהביא את אוכלוסיית הנשרים במדינה לסף הכחדה, לאחר שאלה אכלו פגרים של חיות בר שהורעלו" (פרוט בנושא זה יינתן בהמשך הפרק).

ציד ציפורי שיר מוגנות אסור בכל דרך שהיא. אסור גם להורות לעובד זר לצוד ציפורים במלכודת, ברוגטקה, או בכל כלי אחר. צייד מורשה רשאי לצוד מינים המוגדרים חוקית כ"חיית ציד" (כדוגמת זרזיר), בעונת הציד ובאזורים המותרים לכך. מחוץ לעונת הציד רשאי צייד מורשה לצוד רק את המינים המוגדרים כמזיקים ובהתאם לחוק. במקרים חריגים יכול פקח רשות הטבע והגנים להתיר לצייד מורשה לצוד מינים מוגנים למניעת נזקים שכאלו. חקלאים הסבורים שנגרמים להם נזקים מציפורי שיר, עליהם לפנות לרשות הטבע והגנים כדי לקבוע ביחד תכנית פעולה לצמצום הנזקים (רשות הטבע והגנים ב', מאי, 2016). רוני מלכא, מנהל חטיבת פיקוח ואכיפת חוק ברשות הטבע והגנים אומר כי: "חלק מהיתרי הירי ניתנים לציידים ברישיון אך אחרים מגיעים לגופים הנקראים "מפעלים ראויים". אלו התאגדויות אזוריות של חקלאים המקבלים נגישות למחסן נשק כדי לירות בחיות בר על סמך היתרים. יש כיום 15 מפעלים כאלה והם תחת פיקוח צמוד. היו מפעלים שנסגרו בגלל שלא עמדו בתנאים. היתרי הירי מוגבלים בזמן ובמקום וכלי הנשק מוחזרים כך שיש בקרה טובה יותר על השימוש בהם". אולם, בארגונים למען בעלי חיים כמו עמותת "תנו לחיות לחיות" נאבקים באופן עקבי נגד מדיניות דילול חיות הבר שמפעילה רשות הטבע והגנים. על פי גישתו של עורך הדין יונתן שפיגל, המעורב בפעילות המשפטית של העמותה נגד מדיניות הרשות: "יש להימנע ככל האפשר מפגיעה בבעלי חיים ולהתמקד בבעיות שיצר האדם ובראשן יצירת פסולת המכילה מזון. כדי לטפל בבעיית המינים הפולשים הצעד המתבקש הוא קודם כל לאסור את היבוא של חיות בר לישראל (כמו מיני עופות שונים) ואת הסחר בהן. המציאות מוכיחה שהציד והירי הם לא רק אכזריים אלא גם לא מביאים לפתרון הבעיה והאוכלוסיות של מינים אלה מוסיפות לגדול" (צפריר, 2016).

הנזקים של הקיכליים (משפחה של ציפורי שיר) למטעי פירות עסיסיים ובעיקר למטעי דובדבנים בישראל הם עצומים. אחד האמצעים היעילים ביותר לצמצם את הנזקים לציפורי שיר ולמטעים הוא שימוש ברשתות מיוחדות מסוג קריסטל, כאלה שציפורים לא מסתבכות בהן, לכיסוי העצים והחממות (הרשתות האלה עזרו מאוד לחקלאים באזור בקעת הירדן והערבה במניעת נזקי ציפורי השיר, כדוגמת הבולבולים בחממות הירקות). למרות זאת, ישנם חקלאים שמשתמשים ברשתות ערפל, שאינן מיועדות ללכידת ציפורים, והן נתפסות בהן לעיתים במספרים גדולים. גם נזקי העורבים למטעי הפקאנים ולמקשות האבטיחים הוא גדול במיוחד. עורבים נחשבים לסתגלנים ולאינטליגנטים שבציפורי השיר, והם ידועים כאוכלי כול. הנזקים הנגרמים על ידי העורבים למיניהם מתבטאים בכך שהם לא רק אוכלים או מחביאים כהרגלם מזון אלא אף מנקרים במקורם החד והחזק יבול ויריעות ניילון. נזקי העורבים האפורים למקשות אבטיחים הם עצומים. החקלאים מתמודדים עם העורבים על ידי לכידתם באמצעות מלכודות מיוחדות, ובאזורים מסוימים משתמשים גם בשיטה נוספת, שנמצאה יעילה ומרתיעה, אך שנויה במחלוקת מבחינה מוסרית, והיא תלייה של פגרי עורבים מבני מינם בגבולות השטח החקלאי. אמצעי נוסף ויעיל הוא לכידתם באמצעות "כלובי סולם" שאין אפשרות לצאת מהם. לאחרונה הוציאו את העורב האפור אל מחוץ לחוק הגנת חיית הבר כך שחקלאים יכולים לפגוע בו ללא היתר מרשות הטבע והגנים (א. הצופה, קומוניקציה אישית, 26 במאי, 2016). שיטות נוספות להרחקת ציפורי שיר הן הרתעה באמצעות נוכחות אדם, השיטה היעילה ביותר, בעיקר בשעות הבוקר ואחר הצהריים, השעות בהן הציפורים פעילות יותר. אמצעים ויזואליים כגון, אורות מהבהבים, תקליטורים, סרטים נוצצים ודחלילים, יעילים לפחות לטווח הזמן קצר. יש להשתמש באמצעים אלה לסירוגין ולשנות את מקומם לעתים קרובות. גם השמעת קולות מצוקה יכולה להיות דרך יעילה עבור חלק מציפורי השיר. רעלים, חומרי הרדמה, או חומרי דחייה נגד ציפורים מותרים לשימוש כמפורט בתווית האריזה של החומר, לא משנה אם המין הוגדר כ"מזיק" או לא (מויאל, 2009).

נזקים כבדים לבוטנים, לחומוס ולתירס נגרמים על ידי העגור האפור. העגורים ניזונים בסתיו משאריות בוטנים ואינם גורמים בכך נזק לחקלאים. לעומת זאת, בחורף, כאשר שאריות הבוטנים שבשדה נרטבים בגשם ומתקלקלים, העגורים שנשארים בעמק החולה (בין 30,000 - 15,000 פרטים) ניזונים על זרעי הבוטנים שנזרעים בדיוק באותו זמן. הנזק לחקלאות עצום. נדמה היה שעגורים וחקלאים לא יוכלו לדור בכפיפה אחת. ב-1999 הוקם "ממשק העגורים" באמצעות שיתוף פעולה יוצא דופן של החקלאים ושל גופים ירוקים ותיירותיים (חקלאי הגליל, החברה להגנת הטבע, קק“ל, רשות הטבע והגנים, המשרד לאיכות הסביבה ומשרד החקלאות). מטרתו למנוע את נזקי העגורים לחקלאות, תוך שמירה על אוכלוסייתם בעמק החולה. הנחת העבודה אומרת שעל מנת שהעגורים ימשיכו לנדוד רחוק יש לאפשר להם לנוח ולמלא את עתודות האנרגיה הדרושות להמשך המסע. כתוצאה מהממשק פחת מאוד הקונפליקט בין העגורים והחקלאים, שלפני כן נאלצו לירות באלפי עגורים כדי להרחיקם מיבוליהם. לפי תכנית "ממשק העגורים", בעונת החורף, מפרישים לעגורים אלפי קילוגרמים של גרעיני תירס זול מדי יום בשטחים שיועדו לכך, עד לעזיבתם בחודש מרס, וזאת במקביל לסילוקם משטחי החקלאות באמצעי הרתעה והפחדה שונים כגון צופרים. פתרון זה מאפשר מצב שבו עשרות אלפי עגורים מבלים את החורף בעמק החולה ומהווים אטרקציה תיירותית. בשנים האחרונות מגיעים למעלה מחצי מיליון מבקרים בשנה, במטרה לחזות בהמוני העגורים המרהיבים והם מותירים אחריהם למעלה מ- 30 מיליון ש"ח בשנה. כך שהפרויקט לא רק מאפשר לעגורים להתקיים כמעט ללא הסבת נזקים לחקלאות, אלא גם מאפשר למבקרים ליהנות מהצפייה באלפי העגורים (אלון, 2001). אך, באזורים אחרים בארץ הקונפליקט בין העגורים לחקלאים עדיין קיים: בפברואר של שנת 2012, נמצאו כ- 40 פגרים של  עגורים בעמק יזרעאל. לאחר בדיקה טקסטולוגית נמצא כי מדובר בהרעלה מכוונת. תגובת עמי דורפמן, מנהל מרחב גליל תחתון ועמקים ברשות הטבע והגנים: "מדובר באירוע הרעלה שיש לפעול בנחרצות על מנת למנוע את הישנותו. אין שום הצדקה להרעלת חיות בר. לרשות הטבע והגנים יש פתרונות טובים יותר, שלא יפגעו בחיות הבר ללא אבחנה. אנו נעשה כל מאמץ למצות את הדין עם אנשים שלוקחים את החוק לידיים" (רשות הטבע והגנים ב', מאי, 2016).

בריכות הדגים הן בית הגידול הלח האחרון ששרד בישראל, תחליף לבתי הגידול הלחים הטבעיים. עושר הדגים בבריכות מושך אליהם אוכלי דגים כגון אנפות, שקנאים, קורמורנים ושלדגים .עופות רבים נמשכים לתוצרי הלוואי של הבריכות- אצות וצמחים, מיני סרטנים ופלנקטון. פגיעה כלכלית בבריכות הדגים נגרמת בעיקר על ידי הקורמורן הגדול והשקנאי המצוי, הנחשבים לעופות להקתיים הפוגעים באופן ניכר בדגה. נזקים משמעותיים פחות גורמים מינים שונים כמו אנפות ושלדגים למיניהם. עקב המחסור בהקצאת מים לבריכות דגים, החלו אנשי המדגה לגדל דגים בבריכות בצורה אינטנסיבית ולכסות חלק מהבריכות ברשתות כהגנה בפני הציפורים. מדובר ברשתות סינטטיות בעלות חורים גדולים הנמתחות מעל לבריכות דגים. הרשתות הופכות מלכודת מוות לאלפי ציפורי מים בשנה, למרות שכל הציפורים הנתפסות ברשתות מוגנות על פי חוק (לשם וחבריו, 2009). בסקר שנערך בכ- 100 בריכות דגים (במעגן מיכאל ובכפר רופין), במהלך כחצי שנה, נמצאו מעל 300 עופות מתים וכ-4,500 עופות לכודים (החברה להגנת הטבע, 2016).

למעלה מ- 60,000 שקנאים לבנים מגיעים לארץ מאזור קינונם בחופי הים השחור ושפך נהר הדנובה. החל מסוף אוקטובר נצפים בעמק יזרעאל מדי יום אלפי שקנאים, שברובם המכריע ממשיכים לנדוד לאחר יום או כמה ימים של "תדלוק" היישר למזרח אפריקה. כל שקנאי ניזון מ- 1.2 ק"ג דגים בממוצע ליום. בעבר, לפני יישום "ממשק השקנאים", גרמו השקנאים נזקים כבדים לענף המדגה, ועל כן רבים מהם נורו על-ידי החקלאים, לאחר שנואשו מפתרונות לא יעילים של הרחקה באמצעות זיקוקים, פגזי סרק, רעשים, נצנוצי אור וכדומה. זאת למרות האיסור לירות בהם מאחר ומדובר במין שנמצא בסכנת הכחדה עולמית. דבר זה גרם לקונפליקט חריף בין אנשי המדגה לנציגי שמירת הטבע בארץ (מויאל, 2009; Shirihai, 1996). בעקבות מחקר שערכו ד"ר שמואלי, פרופ' יצחקי ופרופ' ארד הוצע לשנות את אופן ההתמודדות עם נזקי השקנאים. המחקר לימד כי השקנאים חייבים לאכול בחנייתם בצפון ישראל בדרכם למזרח אפריקה, שאם לא כן לא ישרדו את המשך מסעם וייאלצו בעל כורחם להישאר שבועות רבים כשהם מתגנבים לבריכות הדגים וגורמים נזקים כבדים. לכן, הוצע להאכיל את השקנאים בדגי הטלת מילואים (דגים קטנים שלא התפתחו היטב וערכם הכלכלי דל). עשרות אלפי השקנאים מקבלים עשרות טונות דגים בשבוע, ובמקביל מרחיקים את האחרים מהבריכות האחרות אל נקודות ההאכלה או אל הים בשיטות משולבות כמו ירי מתותחי דמה או השמעת קולות מצוקה (פז, 2014). "הסכמה זו הובילה לצמצום הקונפליקט ארוך השנים בין הדייגים לבין העופות" (א. הצופה, קומוניקציה אישית, 26 במאי, 2016).

למעלה מ- 20,000 קורמורנים חורפים בישראל, במיוחד בצפון הארץ ובחופיה, כשהם ניזונים מדגים בלבד וגורמים לנזק כלכלי רב. מחקר שערך ד"ר סטרוד הראה כי הקורמורנים ניזונים גם מדגי ים, ונזקיהם פחותים מכפי ששיערו בעבר. בעקבות כך הסכימו מגדלי הדגים להפחית את הרג הקורמורנים על ידי ירי ולכידה, ולנסות ל"שכנעם" להסתלק לים באמצעות ירי זיקוקי דינור ואמצעים נוספים (פז, 2014).
טכנולוגיות ואמצעי מיגון חדשים שנכנסו לשימוש ב- 40 השנים האחרונות האיצו במידה רבה את קצב ההתפתחות החקלאית. בניגוד לעיבוד המסורתי שהיה נהוג עד אז, החקלאות המודרנית מתאפיינת במונוקולטורה (חד- גידולי), בשדות גדולים, בריכוזיות, באינטנסיביות, בתפוקה גבוהה ובשימוש נרחב בדשנים וחומרי הדברה (Pain & Pienkowski, 1997). הגידולים המונוקולטוריים הנרחבים, הן בשדות והן במטעים, מאפשרים ריבוי יתר של מזיקים שונים מבין החרקים והמכרסמים, אשר גורמים לנזקים קשים, בייחוד בשדות תבואה ואספסת (לשם ובהט, 1996). אספסת היא גידול מספוא חשוב, מקור המזון הטרי החשוב ביותר לפרות חולבות. כדי להחזיר את ההשקעה ולהרוויח מגידול אספסת נדרשות בדרך כלל שלוש שנות גידול. בשדה שאינו נחרש במשך שלוש שנים מתבססים מזיקים רבים, בעיקר חרקים, נברנים ומכרסמים אחרים, הניזונים מהאספסת וכאמור, גורמים נזק לחקלאים (לשם וחבריו, 2009). הערכה היא כי המכרסמים גורמים לפחת של כשליש מכלל התוצרת החקלאית העולמית ובעיקר מיבול הגרעינים השונים. על מנת להדביר את המזיקים נוהגים להשתמש בחומרי הדברה שונים. בשנות ה- 50 וה- 60 נהגו להשתמש בחומרי הדברה יציבים (שאינם מתפרקים לאחר פיזורם) ושאינם סלקטיביים (קוטלים גם בעלי חיים אחרים מלבד המזיקים) ורובם נותרו רעילים במשך פרקי זמן ארוכים. רעלים אלה הלכו והצטברו בגופם של החרקים והמכרסמים וגרמו בכך להרעלת משנה לכל מי שניזון מהם (פז, 2014).

בעונות הנדידה ובחורף שופעים שדות האספסת ציפורים, הניזונות מהחרקים ומהמכרסמים המזיקים. הדבר פגע פגיעה אנושה במיני עופות רבים ובעיקר בעופות הדורסים, שהיו נפוצים מאד בישראל כדוגמת דיה שחורה, רחם מדברי, נשר מקראי, בז צוקים ועוד אשר נעלמו כמעט לחלוטין מנופי הארץ, בעיקר מהחבל הים-תיכוני. הפגיעה הורגשה הן באוכלוסיות החורפות (שנפגעו מהרעלות באותן שנים גם באירופה) והן באוכלוסיות מקננותMendelssohn, 1972) ). בסוף שנות ה- 70, לאחר שנחקקו תקנות המגבילות את השימוש ברעלים ואסרו על שימוש בחומרי הדברה שגורמים להרעלה משנית. מינים מסוימים הצליחו להתאושש, כגון הבז האדום, הקאק, השרקרק המצוי, הכחל ועוד. מינים אחרים כגון עיט נצי, החמריה, חטפית אפורה, שיחנית גדולה, שרקרק הירוק, שדמית ועוד נותרו נדירים למדי עד היום. אך, למרות התקנות שהולכות ומחמירות, עדיין ישנן הרעלות משניות לציפורים בשדות ובמטעים (מויאל, 2009). "שיטת ההדברה הכימית הינה קלה ליישום ומובילה במקרים רבים לתוצאות מידיות אך הינה רעילה לסביבה ופעילה לזמן קצר. בנוסף, מזיקים רבים פיתחו עם הזמן עמידות לרוב חומרי ההדברה הכימיים כך שמינון החומרים וכמות הריסוסים הדרושים הובילו להשפעה גוברת על האדם והסביבה כמו גם על עלות התשומות לחקלאים.

על-מנת להתמודד ביעילות נגד מזיקים תוך עמידה בדרישות השוק הגדל ומזעור הנזק לסביבה, עוברים רבים במגזר החקלאי לשימוש בהדברה משולבת (IPM). הדברה זו עושה שימוש בהדברה ביולוגית תוך שילוב חומרים כימים בעלי שאריתיות נמוכה והשפעה מופחתת על הסביבה. הדברה ביולוגית היא בעצם שימוש באויבים טבעיים: טורפים, טפילים, פירוקי רגליים כמו חרקים ואקריות, אשר נמצאים בטבע בכל מקרה, שמטרתם להוריד את רמת המזיק אל מתחת לסף הנזק הכלכלי. עדות ראשונה לשימוש בהדברה ביולוגית ע"י חרקים תועדה בסין כבר בשנת 350 לפני הספירה. השימוש בהדברה ביולוגית מגן על כל פירמידת המזון מהכימיקלים שמשתמשים בהם בהדברה קונבנציונאלית כימית. הצמחים נקיים מכימיקלים וכל שרשרת המזון נקייה בהתאם.

שימוש בציפורים להדברת מכרסמים קיים בארץ ומהווה פתרון אלגנטי וביולוגי להדברה של מכרסמים ללא שימוש ברעלים. באופן כללי, בעשור האחרון יש עלייה משמעותית במודעות לסיכונים שכרוכים בשימוש בחומרי הדברה כימיים, הן לסביבה והן לאדם, עלייה זו מלווה בדרישה למוצרים חקלאיים נקיים משאריות רעילות, הן מצד הצרכנים ורשתות השיווק והן מצד הממשלות, שמעלות את רף התקינה מחד (מדי שנה מתווספים לרשימות החומרים האסורים לשימוש עוד ועוד חומרים כמו זרחניים אורגנים וכד') ומעודדות הגברת השימוש בהדברה ביולוגית מאידך באמצעות כיוון לסבסוד מוצרים בתחום זה לחקלאים, כדי להכניס את שיטות ההדברה האלו לשימוש נרחב. בנוסף, גם מצד החקלאים הדרישה להדברה ביולוגית גוברת, עקב עמידות שמפתחים המזיקים לחומרי ההדברה. שימוש יתר בחומרי הדברה כימיים יוצר התפתחות של עמידות ומתפתחות אוכלוסיות מזיקים עמידות, אשר כבר לא מושפעות מהטיפול הכימי. כמו כן, ההדברה הביולוגית יעילה לאורך זמן ובעלות סבירה יחסית לחלופה הכימית. מאידך, בהדברה ביולוגית לא ניתן להגיע למצב של השמדה מוחלטת של המזיק, מפני שהאויב הטבעי שואף לשמור על אוכלוסייה מסוימת של המזיק שממנו הוא מתקיים. לפיכך, שיטה זו אינה מהווה פתרון אולטימטיבי ויש לגבותה בהדברה כימית" (א. יושע, קומוניקציה אישית, 26 במאי, 2016). גם לפי א. פרום, קומוניקציה אישית (24 במאי, 2016) קיימת  בעיתיות בהמשך השימוש בחומרי ההדברה הכימיים: "כמגדל פרחים אני לא מרגיש קונפליקט רציני עם הציפורים. אנחנו חיים איתן פחות או יותר בשלום. יכול להיות שאנחנו עושים להן יותר רע מאשר הן לנו, עקב הריסוסים וחומרי ההדברה שאנחנו משתמשים. כל כמה שנים יוצאות תקנות יותר מחמירות ויורדים מהמדפים מוצרי ההדברה הישנים הרעילים והחזקים יותר... עם הזמן חומרי ההדברה הכימית הולכים ונהיים פחות יעילים וגם בדיקות הניטור לרעלים בגידולים הן קפדניות יותר... כיום עקב תקנות חדשות משתמשים בחומרים שחלקם פחות נדיפים ושומרים על האוזון, אך פוגעים בקרקע ובמי התהום כי הם חודרים לקרקע. זה פלוס בדיקות פחות קפדניות לרעלים בגידולים שמיועדים לישראל גורמים בעצם להחמרה במצב הסביבה. בנוסף, ההדברה הביולוגית יעילה לאורך זמן ובעלות סבירה יחסית לחלופה הכימית. מאידך, בהדברה ביולוגית לא ניתן להגיע למצב של השמדה מוחלטת של המזיק, מפני שהאויב הטבעי שואף לשמור על אוכלוסייה מסוימת של המזיק שממנו הוא מתקיים. לפיכך, שיטה זו אינה מהווה פתרון אולטימטיבי ויש לגבותה בהדברה כימית".

פרויקט מוצלח של הדברה ביולוגית בישראל, שהחל ביוזמת ד“ר לשם, פרופ' מנדלסון, פרופ' צ'רנוב, חוטר ווייס, הוא הצבת תיבות קינון לתנשמות ולאחר מכן גם לבזים בשדות חקלאיים. הרעיון הוא להשתמש בתנשמות ובבזים כמדבירים ביולוגיים כנגד המכרסמים, וכך למנוע את פיזור חומרי ההדברה. זוג תנשמות, המגדל 13 - 3 גוזלים, עשוי לחסל 5,000 - 2,000 מכרסמים בשנה וכך הוא מביא תועלת רבה לחקלאי. אך, הגורם המגביל את תפוצת התנשמות הוא העדר מקומות קינון מתאימים ולכן הן אימצו בקלות תיבות קינון שהוצבו בשדות. ב- 1983 החל המיזם בקיבוץ שדה אליהו. כיום מוצבות כ-3,000 תיבות כאלה ברחבי הארץ ורבות מהן אכן אוכלסו על ידי תנשמות. בהתאם פחת השימוש בחומרי הדברה. בעקבות הרעלה מאסיבית של תנשמות ודורסים באוקטובר 1997 שבוצעה באופן בלתי חוקי על-ידי מספר קיבוצים מעמק בית שאן, הוחלט בשיתוף של סגן ראש הממשלה, שר החקלאות והשר לאיכות הסביבה לנסות ולהרחיב את השימוש בתנשמות בכל רחבי העמק. תוך כעשר שנים הוצבו בעמק בית שאן 220 תיבות קינון על שטח של 80,000 דונמים, מלבד אלו שהוצבו בשדה אליהו. הנושא החל לצבור תאוצה, ועד לשנת 2007 הוצבו ברחבי ישראל 710 תיבות קינון, גם בעמק החולה, רמת הגולן, עמק יזרעאל, עמק עכו, בקעת הירדן, לכיש והנגב המערבי (פז, 2014). בשנת 2000 הפרויקט הורחב והחלו לשלב גם בזים מצויים בהדברה הביולוגית. הבז המצוי הוא צייד שכיח ומרבה לאכול זוחלים ומכרסמים. גם הוא מאמץ תיבות קינון ומסייע בהדברת מכרסמים בשדות, אבל יעילותו פחותה מזו של התנשמת (Charter, 2005). בין השנים 2008 - 2005 הורחב הפרויקט של פיזור תיבות הקינון לתנשמות ולבזים גם לרשות הפלשתינאית ולירדן במטרה להטמיע את הנושא בקרב החקלאים, הופקה בשנת 2003 חוברת ”התנשמת כמדביר ביולוגי של מכרסמים“ והופצה ברחבי הארץ. קוימו הרצאות רבות במסגרת ימי עיון בהתכנסויות אזורית של החקלאים, ימי עיון לצפרות ועוד. בשנת 2005 תורגמה החוברת לערבית והופצה בין החקלאים הערבים בישראל, ברשות הפלשתינאית ובירדן, הופקו כרזות בעברית ובערבית על התנשמות והבזים כמדבירים ביולוגיים, כולל הוראות לבניית התיבות (פז, 2014). השילוב עם הרשות הפלשתינאית והירדנים יאפשר להתמודד עם בעיית ההרעלות ברמה האזורית, וכך לפתח באופן משמעותי חקלאות ידידותית לסביבה, ולהפחית את הפגיעה באדם, בקרקע, במקורות המים, בחיית הבר ובציפורים הנודדות (לשם וחבריו, 2009). בינואר 2009 נחתם חוזה משותף למשרד החקלאות ופיתוח הכפר, למשרד להגנת הסביבה ולחברה להגנת הטבע, בגיבוי אקדמי של אוניברסיטת תל-אביב, שחברו יחדיו למימוש הפרויקט הלאומי לשימוש בבזים ובתנשמות כמדבירים ביולוגיים בחקלאות וכך לקדם נושא ייחודי זה (מוטרו, לשם ואלון, 2009).

הרעלות מכוונות של יונקים מתבצעות גם על-ידי חקלאים מגדלי עופות, צאן ובקר. הרעלות אלו גורמות להרעלות משניות לעופות הדורסים אשר ניזונים מהפגרים. בשנת 1998, הורעלו עשרות נשרים (כ- 7% מכלל הנשרים שהיו אז בארץ) על-ידי סטריכנין, בעקבות ניסיון כושל להרעיל זאבים שטרפו בקר בגולן. את הרעל (זרחן אורגני) הטמינו בפגר של פרה. בשנת 2007 התרחשה הרעלה נוספת שקטלה כ- 30 נשרים. לאחרונה גם אובחנו נשרים שנפגעו מתרופות אנטי- דלקתיות הנמצאות בשימוש ווטרינרי לטיפול בפרסתנים במשק האדם (פז, 2014). בשנת 2014, היה מקרה נוסף של הרעלה בגולן שבו עשרות בעלי חיים (מתוכם שני עופות דורסים) הורעלו למוות בשטח מרעה חקלאי. לדברי רשות הטבע והגנים, מדובר בטלאים שהכילו חומרי הדברה כדי לשמש כפיתיונות לחיות הבר והונחו על ידי חקלאי, לאחר שעדר הצאן שלו סבל מטריפות של זאבים ותנים. בחורף 2015, מצאו בוקרים בגולן ארבעה נשרים מקראיים ושתי עזניות שחורות- מוטלים מתים, מהרעלת פגר של פרה. עזניות שחורות כבר לא מקננות בישראל, אך הן עדיין באות לחרוף כאן. תגובת חבר הכנסת זבולון כלפה, יו"ר הלובי החקלאי להרעלה בשנת 2015: "כואב לי לשמוע על חיות בר שמצאו את מותן בהרעלה, מעשה קיצוני שאני מגנה מכל וכל.

עם זאת, אני חש חובה לידע את הציבור גם בצד השני של הסיפור, בסיטואציה הקשה אליה נקלעים החקלאים שאינם מורשים להגן על רכושם. בשנים האחרונות אוכלוסיית חיות הבר הולכת וגדלה וביחס ישר מתעצמים הנזקים לשטחים החקלאיים ולמשק שהופכים מקורות הזנה לחיות. החקלאים, שעובדים מאוד קשה, בעיקר בשנת הבצורת הנוכחית, מתקשים לשמור על התוצרת בשל ההגבלות החמורות המונעות את הרחקת המזיקים. פקחי רשות הטבע מגוננים על החיות אבל מי שומר על החקלאים? מי מונע מחיות הבר לגזול מהחקלאי את פרנסתו? את האוכל של ילדיו? (או בעצם את האוכל של כולנו...). החקלאים מיואשים וזה מביא אותם למעשים קיצוניים. אני מאמין שניתן יהיה לפתור את הבעיה באמצעות שיתוף פעולה בין רשות הטבע והגנים, משרדי הממשלה הרלבנטיים והחקלאים". גם לפי דו"ח רשות הטבע והגנים לניטור ממשק הזאבים בשנת 2014 נמצא כי כמות הטריפות של הזאבים במשקי הבקר והצאן בגולן ובגליל העליון הייתה גבוהה ביחס לשנים קודמות (רייכמן, 2014). תגובתו של מנכ"ל רשות הטבע והגנים, שאול גולדשטיין: "הוריתי לבצע חקירה ומיצוי הדין עם האשמים הגורמים נזק עצום לחיות הבר ולטבע, אך גם למצוא פתרונות שיסייעו לחקלאים. אנו פועלים יחד עם יו"ר השדולה החקלאית בכנסת, ח"כ זבולון כלפה, משרד החקלאות, המועצה האזורית והחקלאים על מנת להגיע לפתרון". שרון לוי, מנהל מרחב גולן ברשות הטבע והגנים: "כמעט כל החקלאים הם אנשים נורמטיביים, שומרי חוק, אוהבי טבע ומנסים ככל שביכולתם שלא לפגוע בחיות, אך יש קומץ שלוקח את החוק לידיים וחושב שהרעלות יפתרו את הבעיה. יש דרכים לצמצם את נזקי חיות הבר לגידולים חקלאיים, אך אין אפס נזקים ויש דרכים לצמצם את הפגיעות למצב נסבל שאפשר לחיות אתו. מדובר בבעיה עולמית ובכל גידול חקלאי, יש חיית בר שרואה בו מקור לתזונה".

ברשות הטבע והגנים מצביעים על כך כי הרעלות מאז סוף שנות ה- 90, גרמו לקריסת אוכלוסיית הנשרים בגולן עקב תמותה מאסיבית. לפי דברי אוהד הצופה, אקולוג עופות ברשות הטבע והגנים: "הרעלת חיות גורמת לתמותה של בעלי חיים שניזונים מפגרים. במקרה של הנשרים שהם אוכלי פגרים מובהקים, בכל הרעלה מתים עשרות נשרים ואוכלוסייה לא יכולה לשרוד לאורך שנים עם גלי הרעלות כה גדולים. כיום אנחנו במצב שנותרו כ-40 נשרים בצפון ובגולן כולו לעומת תקופות של 150 נשרים בשנים קודמות". עוד ציינו ברשות כי נפתח נגד החקלאי תיק חקירה והם מקווים כי ניתן יהיה למצות את ההליך המשפטי כנגד אותו החקלאי שהודה לדבריהם במעשים עקב הפגיעות של חיות הבר בעדר הצאן שלו (ארליכמן, 2014). אלפי חיות בר מורעלות למוות בזדון מדי שנה כתוצאה משימוש בחומרי הדברה מסוכנים, על ידי חקלאים או כתוצאה מסכסוכים בין חקלאים- כך עולה ממחקר שנערך בשנים האחרונות ברשות הטבע והגנים. במחקר שנערך לאורך מספר שנים, תיעדו מאות אירועים החשודים כהרעלות. מדובר בחיות בר המזיקות לחקלאות- מכרסמים, יונקים גדולים יותר, אך כאמור, במקרים רבים נגרמת הרעלה משנית של חיות בר אחרות. הפגיעה המשנית לא רק שגורמת לצמצום ואף להכחדת אוכלוסיות של מינים מסוימים, היא גם גוררת אחריה פגיעות משנה בחיות אחרות ושיבוש של האיזון במערכות הטבע המקומיות. כך למשל, נפגעה כאמור, פגיעה אנושה אוכלוסיית הנשרים שגם ככה מצומצמת בישראל וכן נהרגו דורסים נדירים כדוגמת עיטי צפרדעים ועיטי שמש, המצויים בסכנת הכחדה עולמית. לפי ד"ר נועם לידר, האקולוג הראשי של רשות הטבע והגנים: "לא מדובר בשימוש לא נכון בחומרי הדברה או בטעות. על פי הנתונים שבידינו, מרבית מקרי ההרעלות הם כתוצאה מפעולות מכוונות של חקלאים, שהחליטו לפגוע בחיות בר באמצעות שימוש בחומרי הדברה רעילים. הקלות המזעזעת בה ניתן לרכוש חומרים מסוכנים ולהשתמש בהן כדי לפגוע בחיות היא למעשה פצצה מתקתקת, שמאיימת לא רק על עתיד הטבע המקומי בארץ, אלא גם על שלום בני האדם."

בנוסף, ברשות מצביעים על כך כי קיים קשר הדוק בין מפגעי תברואה- מזבלות ומשחטות לא חוקיות, השלכת פגרי חיות ופסולת חקלאית במקומות לא מוסדרים להתרבות מיני בעלי חיים הניזונים מהפסולת. לידר: "כל אלה מביאים לגידול אדיר באוכלוסיות של תנים, שועלים, חזירי בר וזאבים שגורמים נזקים לחקלאות. אך החקלאים לא מטפלים בנזק בצורה חכמה. להרעלות אין השפעה על גידול האוכלוסייה. אפשר להתמודד עם בעיית החיות המזיקות באמצעים אחרים. ניתן להפחית את המוטיבציה להרעלת החיות באמצעות הסברה, אכיפה, שיפור הסניטציה בעיקר ביישובים חקלאיים, וצמצום הנזקים שגורמות חיות הבר לחקלאות. אך הדבר דורש תכנית פעולה והקצאת משאבים בשיתוף עם משרדי הממשלה השונים, המועצות האזוריות והמקומיות וגופים ציבוריים לא ממשלתיים.

החקיקה הקיימת כיום ומדיניות הענישה של בתי המשפט לא מאפשרים מענה מתאים לבעיה, אין מעמד מיוחד למרעיל בעלי חיים ועונש הולם. הדבר משפיע ישירות על ההרתעה והקלות בה ניתן לרכוש ולהשתמש בחומרי הדברה רעילים, מהווה סכנה לא רק לחיות, אלא גם לאדם". ד"ר יהושע שקדי, המדען הראשי ברשות, שלקח חלק במחקר, הסביר כי הסניטציה הירודה בישראל פוגעת בכל מערך החיים המקומי: "לא רק שההרעלות הן זדוניות ומסוכנות ביותר לחיות ולבני האדם. התוצאה הנוספת היא שהמינים הגדולים נעלמים ואנו נישאר בסופו של יום עם תנים, שועלים ומיני בעלי חיים שמסוגלים לחיות בסמוך לבני האדם", הוא מזהיר: "הפגיעה היא חמורה בכל המערכת הטבעית, ומשרדי הממשלה צריכים לראות בנתונים הקשים קריאה לעזרה למען הטבע" (ארליכמן, 2009).

לפי דו"ח רשות הטבע והגנים לשנת 2011, נראה כי יש ירידה מסוימת בהרעלות בעלי החיים על-ידי החקלאים, לאורך השנים. בדו"ח נכתב כי הרשות ממשיכה בפעילות נרחבת בנושא הטיפול בנזקי חקלאות על מנת לצמצם את ההרעלות. היא עוסקת באופן שוטף בהסברה בנושא בקרב החקלאים ובחינוך באמצעות הנחייה של מדריכים במרכזי ההדרכה של הרשות. היא גם פועלת לשיפור הסניטציה, בייחוד בישובים הערביים. בנוסף, הם פועלים להטלת מגבלות בשימוש בחומרי ההדברה מסוכנים באופן חריג לסביבה ולחיות הבר, המשמשים בשכיחות גבוהה להרעלה ואף ממליצים על הוצאה משימוש של חומרים אלו (רשות הטבע והגנים, 2012).
 
לסיכום:
למדינת ישראל יש אחריות כלל עולמית בשמירה על מגוון המינים, עקב היותה ציר נדידה מרכזי למיני ציפורים רבות, וערכים של שמירת טבע ושל חשיבות ערך החיים נמצאים אצלה בחשיבות עליונה. עם זאת, החקלאים נמצאים בסיטואציה מאוד לא פשוטה מצד אחד הם מחויבים להגן על מקורות מחייתם ומצד שני נדרשים להגן על מגוון המינים העולמי.

על אף המורכבות והקשיים בצמצום הקונפליקט בין החקלאים לציפורים, מתברר כי בחלק מהתחומים בהם נעשו פעולות לצמצום הקונפליקט הן נושאות פרי, אם כי מוגבל, ובתחומים אחרים הדרך עוד ארוכה עד למציאת פתרונות שיקטינו באופן משמעותי את הנזקים, בנוסף, הפעולות הננקטות בנושא של שמירת עופות אינן מעטות באופן יחסי למדינות אחרות (לעיתים רבות יותר ולעיתים פחותות). על אף שיישום המדיניות כרוך בקשיים רבים ועל אף התסכולים של אנשי המקצוע בתחום חלה התקדמות מתמדת בשמירתם של העופות בישראל והמשך מאמצים עקביים יביא בסופו של דבר לתוצאות משופרות.

קיימות מספר סוגיות מרכזיות הראויות לניתוח והתייחסות והן: המודעות הנמוכה של הציבור, כמו גם של חלק מהגופים הקשורים במישרין או בעקיפין לנושא; מחסור בתוכניות הכשרה לפיתוח כוח אדם לצרכי מחקר ויישום מדיניות; הקושי לעצב מדיניות לאומית לה שותפים בעלי עניין רבים להם אינטרסים, לוח זמנים וסדרי עדיפויות שונים; היתרונות המתבררים משיתופי פעולה הצומחים מלמטה (כגון הממשקים השונים); הקושי לבצע מדיניות אכיפה והרתעה יעילה. 

המודעות הנמוכה של הציבור ושל גופים הקשורים לתחום מחייב המשך נקיטה של מאמצים בשני מישורים עיקריים: פעולות הסברה וחינוך הן לציבור הרחב והן במערכת החינוך כמו גם הספקה מתמדת של ידע עדכני לגופים הקשורים לנושא זה. בתחום החינוך, ניתן לעודד זיקה וקשר הקיים אך בחלקו בין מערכת החינוך לבין פעולות הגופים כגון רשות הטבע והגנים. כך לדוגמה, הרחבת למידה פעילה של תלמידים בסיורי טבע ובמוזיאונים. ניסיון העבר מלמד כי הקניית ערכי שמירת טבע לילדים מקרין באופן אפקטיבי ומחלחל גם לתודעת ציבור המבוגרים (לדוגמה, ערכי שמירת פרחים זכה לתפנית חדה בקרב מבוגרים עם הטמעת תוכניות חינוך בקרב תלמידים לפני למעלה משלושים שנה).

היבט אחר הנוגע לאותו עניין כרוך בכך שגם בתוך הגופים עצמם העוסקים בערכי שמירת הטבע והעופות יש סדרי עדיפות שונים ולעיתים מתברר כי נושא העופות הינו משני לנושאים אחרים הן בתודעה המקצועית, הן בנקיטת צעדי פעולה מתחייבים והן בהקצאת משאבים נדרשים.  מכאן שגם נושא זה מחייב מאמצים מתמשכים של אנשי המקצוע העוסקים בהגנה על עופות בסביבה רווית מתחים ואינטרסים סותרים, ובמקביל גם לשאוף על העת לפגיעה מינימלית בחקלאים. עולה מהמציאות שתוארה כי נדרשת התמדה בפעולת ההסברה ובוודאי גם יצירת שיתופי פעולה בתוך הארגונים עצמם  וביניהם לשם חיפוש פתרונות נוספים ושיפור הקיימים לצמצום הקונפליקטים. 

היתרונות המתבררים לשיתופי פעולה הצומחים מלמטה נראים במובהק כזוכים בנכונות גדולה יותר לשיתוף פעולה כאשר מזוהים אינטרסים משותפים לגופי פעולה שונים ברמת השדה.
ניכר כי קיים קושי לבצע מדיניות אכיפה והרתעה יעילה יחד עם זאת חשוב להדגיש כי אמצעי האכיפה חיוניים ואין לוותר עליהם, בוודאי לא כאשר מדובר בעבירות חמורות. יתכן שיש מקום להחמרת הענישה באמצעות תיקוני חוק כמו גם למתן פרסום ציבורי להטלת עונשים על עבריינים לשם יצירת הד אשר ישרת את מטרת ההרתעה.
נראה, שאין עוד מחלוקת על הסכנה שיוצרת התדרדרות המגוון הביולוגי, החיוני לפיתוח הכלכלה והחברה. אנשי שמירת הטבע אופטימיים ומאמינים כי חלון ההזדמנויות לעצירת ההידרדרות עדיין פתוח. "צו השעה קורא לכולנו להתאחד סביב פעולת הצלה מידית, שכן מה שנאבד היום לא נוכל להשיב מחר" (א. אמיתי, רשות הטבע והגנים, מאי, 2014).