ישראלה, אישה יפה ואצילית, ירשה במות בעלה כרם ענבים המשתרע על פני שטח גדול ורחב. כאשת עסקים ממולחת, חיפשה ישראלה חקלאי מקצועי ומיומן שיטפל בכרם הענבים ויטפחו. לשם כך, פנתה ישראלה לישראל, אגרונום במקצועו, מומחה לגידול ענבים, אשר היה מוכר לה זה מכבר. ישראל היה רווק ג'ינג'י גדל גוף, אשר היה ידוע כאדם כחרוץ, מסור, ישר והגון ושמו הלך לפניו ביישוב בו התגוררו השניים.

מייד לאחר שהציגה בפניו את הצעתה, זיהו השניים כי שיתוף פעולה ביניהם עשוי להניב עסקה טובה, ולפיכך תכננו כי ישראלה, אשר אינה מבינה דבר וחצי דבר בחקלאות, תמסור את הקרקע לאחריותו של ישראל לתקופה של חמש עשרה שנים, ובתמורה לכך, יעבד ישראל את הקרקע על מנת שתניב פירות נאים. 

מטרת שיתוף הפעולה בין השניים הייתה כי הן ישראלה תרוויח ממכירת יבול הכרם אותו ישראל יגדל ויעבד והן ישראל ירוויח מיבולו של הכרם - רווחים אשר לעולם לא היה מצליח להשיג אלמלא והתוכנית שרקם עם ישראלה ושיתוף הפעולה ביניהם באופן זה. 

עוד סוכם בין השניים כי ההשקעה הראשונית בכרם וכל ההוצאות בגינה תחולקנה בין השניים באופן שווה, וכך גם כל ההכנסות. לאחר שסיכמו השניים את כל פרטי העסקה ערכו הסכם שנחתם בפני עורך דין, והשניים חשו כי הם בדרך הנכונה לקראת עסקה טובה ומוצלחת. 

בהתאם להסכם ביניהם, מסרה ישראלה את הכרם לישראל וזה החל לעבדו. אט אט הניב הכרם פירות למכביר, ענבים גדולים ועסיסיים, שחורים, סגולים וירוקים. הענבים נארזו באריזה יוקרתית אשר נשאה את סמלם המסחרי של השניים: אשכול ענבים סגול תלוי על ענף ירוק, סמל שהפך במהרה למותג מצליח ומשגשג. במרוצת הזמן התהוותה רשת לקוחות גדולה וענפה אשר השתרעה על פני ישובים רבים, וענבי הכרם נמכרו לכל. 

בעוד עסקם של השניים פורח ומשגשג, התוודתה ישראלה בפני ישראל באחת השיחות שהתקיימו ביניהם ואמרה לו כך:
"ישראל, אני התעייפתי מעסקים, אני רוצה לדאוג סוף סוף לחיי האישיים, ולכן הייתי מבקשת לשנות את ייעוד החלקה משטח חקלאי לתחנת דלק, ושאחד מבניי ינהל אותה".
ישראל המופתע השיב לישראלה כי רצוי לעשות זאת: "רק אם הכרם לא יהיה ריווחי"  והוסיף בהתלהבות: "כרגע הרווחים נאים ולא כדאי לבצע שינויים, אבל אני הראשון שיהיה מוכן להשקיע מכספי את מחצית ההוצאה הנדרשת כדי להפוך את הכרם לתחנת דלק או למשהו רווחי יותר. אל תדאגי, אני תמיד אעזור לך!"

כעבור חודש מיום שיחתם של השניים, הודיעה חברת "חוצה ישראל" לישראלה על כוונתה להפקיע את חלקת הקרקע בה נמצא הכרם, וישראלה הוזמנה למשרדי החברה על מנת לנהל עימם משא ומתן בדבר קבלת פיצויים או קרקע חלופית. 

ישראלה הגיעה לפגישה במשרדי חברת "חוצה ישראל" מבלי ליידע את ישראל בדבר ממה שנאמר לה, זאת על אף שהייתה מודעת היטב לכך שברגע שתצא ממשרדי החברה, מכאן ואילך תרד כל השקעתם המשותפת לטמיון.

כשנודעו הדברים האמורים לישראל, כעס ישראל מאד והתלבט האם להגיש תביעה נגד ישראלה או האם לפנות להליך גישור. ישראל נועץ עם חבריו ומכריו ולבסוף החליט כי עדיף לנסות לסיים את המחלוקת בינו לבין ישראלה בדרך של גישור, זאת על מנת להימנע מהליך משפטי אשר כולל בחובו דיונים ממושכים בבתי המשפט. לאחר שהציג בפניה את הצעתו,  השתכנעה גם ישראלה כי עדיף לסיים את המחלוקת בדרך של גישור.
  
החלטתם של השניים לפנות להליך גישור נבעה מחששם המשותף, לפיו בדרך אחרת, בין כותלי בית המשפט, יפגעו בכבודם ובעצמם במוניטין שצברו עם השנים ובשם הטוב שהולך לפניהם. כמו כן, השניים היו מודעים ליתרונות הליך הגישור כהליך בו ההחלטות מתקבלות בהסכמה על ידי הצדדים וכי הינו הליך הצופה פני עתיד, בניגוד להליך המשפטי המסתמך על עובדות מהעבר, על החוק היבש ובו מכריע צד שלישי - השופט. הגישור, כך סברו והאמינו, יאפשר להם להגיע להסכמה משותפת. 
                                                     
לאחר שקיבלו החלטתם זו, הגיעו ישראלה וישראל למשרד הגישור וישבו בחדר ההמתנה. דממה שררה בחדר ההמתנה. הם ישבו זה מול זו, ישראל התבונן בתקרה וישראלה התרכזה במכשיר הטלפון הנייד שברשותה.

בהמשך, נקראו השניים לחדר הגישור והליך הגישור החל. השניים הציגו בפניי את נושאי המחלוקת הקיימים ביניהם, וטרם סיימה להציג את דבריה בפניי, טענה ישראלה בתוקף : "הבעלות על הקרקע היא שלי – השותפות בינינו היא רק על היבולים".

"אם הייתי יודע כי אעבד את הכרם רק חמש שנים, לא הייתי  נכנס להרפתקה שכזאת, לא הרווחתי כלום. הכול מתאזן מול ההשקעה הראשונית שלי. מגיע לי. היה לי הסכם  לחמש עשרה שנים ועל כך בניתי", השיב ישראל.
 
"שכחת שחשבתי להקים תחנת דלק, ואפילו לא הגבתי להצעה שלך להשתתף איתי במחצית ההשקעה? לכן, לא מגיע לך ליהנות מכספי הפיצויים שאקבל", השיבה ישראלה לישראל והישירה מבטה אלי.
"הגידי לי כמה או מה את מעריכה שתקבלי מכביש חוצה ישראל - ונגיע לעמק השווה", הציע ישראל.
"מה שאני מקבלת זה לא עניינך" אמרה ישראלה בכעס והוסיפה: "אין לך שום זכות לדבר כך".

כך הייתה רוח הדברים בישיבות המשותפות עמי. 

מלבד הישיבות המשותפות, קיימתי עם כל צד ישיבות נפרדות. בישיבות הנפרדות, כל צד נכנס לבדו לחדר הגישור, וזהו בעצם המקום והזמן להצגת נקודות הראות האמיתית של הצדדים, ובדרך כלל זהו גם השלב בו יוצאים ונחשפים הכעסים.

ואכן כך היה. בניגוד לדברים והאמירות שהשמיעו השניים בשיחות המשותפות עמי, בישיבות הנפרדות, נשמעו הדברים מעט אחרת: 
"הוא מתנהג כאילו הוא בעל הבית", אמרה ישראלה והוסיפה: "אבל הוא אדם טוב שעזר לי בשעות הקשות לאחר פטירת בעלי. אני מעוניינת לשמור איתו על יחסים טובים וגם מוכנה לשלם לו סכום נאה".

"ישראלה היא אישה חביבה. נוקשה בעסקים אך אנושית מאוד. אבל הופתעתי מההתנהגות שלה. לא ציפיתי שנסיים ככה. השאלה ששאלתי היא שאלה לגיטימית, והשטח של ישראלה אינו היחידי בישוב שנלקח לצורך סלילת הכביש. בין תושבי היישוב יש התעניינות רבה בשאלה כמה קיבלה ישראלה עבור השטח לעומת האחרים. השכנים שלה רוצים לדעת האם הם קופחו", סיפר ישראל בכאב.
"ידוע לי כי ההצעות שניתנו אינן שוות לכל תושבי היישוב שנלקחו מהם שטחים, אלא מתנהל משא ומתן אישי. לדעתי, החברה מנצלת את החלשים ונותנת להם פחות ואילו לחזקים היא נותנת יותר. מבחינה זאת, ישראלה חזקה. אבל איני מבין את החברה, אין קריטריונים שווים לכולם? ובתכל'ס, אני לא מתכוון ללחוץ עליה, שתיתן מה שתיתן. בגלל זכרו של בעלה אני לא רוצה לריב איתה. ואפילו....", ישראל עצר לרגע את שטף דיבורו והסמיק, ומייד לאחר מכן הוסיף: "אגלה לך סוד - ואסור לך לספר לה, כי זה מאד אישי- באיזה שהוא מקום אני מחבב אותה, כמעט אוהב אותה, ואילולא התביישתי, הייתי מחזר אחריה בגלוי. לכן, בבקשה, סיים את הגישור הזה ברוח טובה".

לאחר מספר דיונים, שנמשכו בכללותם כחמש שעות, הגיעו ישראל וישראלה לכלל הסכמה ביחס לגובה הסכום באמצעותו תפצה ישראלה את ישראל בשל העדר רווחים עתידיים אשר היו צפויים, וזאת מבלי להודות בטענותיהם ההדדיות.
ישראל הבין שאין זה מעניינו לדעת את תוכן המשא והמתן המתנהל בין ישראלה לבין עם חברת "חוצה ישראל", אך בכל זאת ניסה את מזלו ואמר: "זה רק בגלל הסקרנות".
"ביום מן הימים - אולי תדע". השיבה ישראלה וחייכה.
                                                     
כעבור כשנה, בהיותי ממתין בתחנה הרכבת, הסתובבתי למשמע קולו של אדם הקורא בשמי. הופתעתי לראות את ישראל. 
זכרתי את חזותו המגושמת, בגדיו המרושלים והכובע רחב השוליים בצבע חאקי אשר תמיד היה מונח על ראשו, וראיתי עתה אדם אחר לפניי. איש גבה קומה, רזה, שיער קצוץ, לבוש ג'ינס שחור וחולצת פולו לבנה ולרגליו נעלים עשויות עור משובח.
שמח וטוב לבב ברך אותי ישראל לשלום וסיפר בהתרגשות: "עברתי לגור עם ישראלה, אנחנו יחד עכשיו", והמשיך בנשימה אחת, "אל תדאג, זה לא בגלל הפיצויים הנאים שקיבלה, היא פשוט אישה יפה ואצילית וגם קשוחה, וזה אני אוהב.........".

הכותב: ד"ר דוד סילורה.